על "בורחסטיין" של סרחיו ביסיו

"בורחסטיין" הוא מסוג הספרים שמתאהבים בהם מיד. או כך לפחות זה היה אצלי. בלי הקדמות מיותרות, בלי הסברים מייגעים, את נזרקת לתוך הסיפור ולאט לאט מתחוורות כל מיני עובדות. ובאהבה, כמו באהבה – קשה מאוד לפענח מהו בדיוק סוד הקסם, מה הדבר שהופך את הספר הזה לנהדר כל כך. הקצב, המשפטים הקצרים, התמצות שבכתיבה? התחושה שאת מקבלת דיווח יבשושי-לכאורה של מהלך העניינים, אבל באיזשהו אופן בלתי מוסבר את צוחקת בקול רם? איך בכלל יוצרים הומור בספר שכולו כתוב כתיאור דיווחי כמעט? ואולי זה קשור לאופן שבו המספר הופך גם את ההתרחשויות הבנליות ביותר ליוצאות דופן, וגם את ההפתעות השזורות לאורך העלילה לסבירות?

לאחר קריאת הספר ולפני שנגשתי למלאכת התרגום, קראתי כמה ראיונות עם הסופר (ובמאי הקולנוע), סרחיו ביסיו. ביסיו שנולד ב-56', פרסם רומנים, ספרי שירה, מחזות, תסריטים ואף ביים ארבעה סרטים והוציא שני דיסקים. בראיון שעורכת עמו סילבינה פריירה לעתון Página/12 המתפרסם בבואנוס איירס, מציינת המראיינת שכל ספר שלו כתוב בסגנון שונה לחלוטין (ואכן, "זעם" שתורגם לעברית על ידי שוש נבון הוא עוד ספר מצוין של ביסיו, אפל וקודר ושונה מאוד מ"בורחסטיין"), והיא שואלת על השפעת הספרות היפנית על "בורחסטיין". ביסיו מספר שאכן, בששת החודשים שקדמו לכתיבת הספר הוא קרא ספרות יפנית. הוא מזכיר את הצלילות שניסה לכתוב בה, את הרצון לכתוב על התבוננות, על פרטים, על דברים של מה בכך.

בערך באותה תקופה קראתי את "שמים כחולים, אדמה לבנה" של הסופר היפני הירומי קוואקמי (בתרגום נעמי עזר נקשימה, הוצאת סמטאות) – ספר שכבש אותי והכמיר את לבי, וגם הוא מספר על חיים שלמים, רגשות סוערים ועדינים תוך תיאור מהלך עניינים בלבד.

ולכן, בנוגע לתרגום, בספר הזה יותר מתמיד היה ברור שהדיוק חיוני והכרחי. בדיוק כיוון שהספר מתמקד בדברים הקטנים, אסור לפספס בבחירת מילה, אסור שתהיה מילה מיותרת. חשוב לשמור על הקצב, על ישירות המבע ופשטות הביטוי.

בורחסטיין

"בורחסטיין" בהוצאת זיקית

אני לא רוצה להסגיר יותר מדי פרטים על העלילה, בתקווה שגם אתם תתאהבו ממבט ראשון. ואמנם הצלחתי לקבל רק רמזים ספורים לסוד קסמו של הספר, ואני מניחה שכמו בהתאהבות – לא ניתן להגיע באמת לשורש העניין. אבל מעבר להומור, לאירוניה ולסיפור המעניין, משהו בהלך הרוח של "בורחסטיין" אפף אותי במהלך התרגום וגם אחריו. אני חושבת שאחד הסימנים לכך שאנחנו ניצבים בפני ספרות טובה, הוא שהספר משפיע עלייך. זה לא חייב להיות משהו גדול, אפילו רק שינוי במצב הרוח, או משהו מהספר שממשיך לחיות אתך גם אחרי שגמרת לקרוא אותו. הספר נפתח כשהגיבור עוזב את בואנוס איירס ונוסע לבית בהרים. כמעט כל הספר מתרחש בבית בהרים. ומרגע שקראתי את הספר, אני, עירונית מבטן ולידה שדחיתי על הסף ניסיונות שכנוע כה רבים מצד בן זוגי שנעבור לגור מחוץ לעיר – התחלתי לחשוב על זה לראשונה. התאהבתי בחיים שהגיבור יצר לעצמו, בפשטות, בשימת הלב לדברים הקטנים. בכפר. באנשים. בזמן החולף לאטו.

כמה מהביקורות על הספר:

"המפל הרועש", יונתן אמיר, ישראל היום, 16.10.2014

"הצעה לספר", טל גולדשטיין, מגפון, 17.10.2014

"המיתוס של בורחסטיין", עדנה אברמסון, הרפובליקה הספרותית, 28.10.2014

"'בורחסטיין' של סרחיו ביסיו: פתאום תגלו שנתפסתם בידי ספר", מוטי פוגל, טיים אאוט, 28.10.2014

"'בורחסטיין': תרגיל ספרותי מודע לעצמו", עמרי הרצוג, הארץ ספרים, 29.10.2014

"'בורחסטיין': כל מה שמוכר הוא זר", יותם שווימר, ynet

על "בורחסטיין" באתר זיקית

מודעות פרסומת