על "אני באה משם" מאת אמה רייס

אני מוכרחה להודות שהייתי קטנת אמונה ביחס לספר הזה. לא כי הוא ספר לא טוב, ההפך הוא הנכון; אלא שהוא נטוע במציאות כל כך שונה משלנו (תרבותית, חברתית, כלכלית, דתית, היסטורית), שחששתי שהקורא הישראלי לא ימצא בו עניין. סיבה נוספת לחשש שלי: הוא ספר קשה. הוא מתאר מציאות קשה, ובמבט שמביט נכוחה. בקריאה הראשונה הייתי דרוכה מאוד, חששתי מפני הרגע שבו יהיו גילויי התעללות, אלימות קשה או אונס; לשמחתי אין בסיפור דברים מסוג זה, אבל מסתבר שפגיעתם של נטישה וחוסר חיבה ואהבה עלולה להיות קשה לא פחות מהתעללות.

ובכן, כן, זה ספר קשה. מבחינה נפשית זה היה הספר שהיה לי הכי קשה לתרגם – במהלך עבודת התרגום אפף אותי דכדוך עמוק. לעומת זאת, מבחינה לשונית זה היה הספר שהיה לי הכי קל לתרגם – המשפטים קצרים, פשוטים, השפה בסיסית כמעט, המבט ישיר. וזאת אחת מגדולותיו של הספר לדעתי: הסיפור יוצר חוויית קריאה קלה, קולחת; זה ספר קריא מאוד, שקשה להניח מהיד.

כשנוכחתי לראות עד כמה משפיע הספר על מצב רוחי, הבנתי שמדובר בספרות טובה ואפקטיבית. והיא אפקטיבית לא מתוקף איזה סגנון מיופיף או סוחט-רגשית, להפך. דווקא המבט המישיר עיניים למציאות הקשה, בשילוב עם הקול התמים והלא מרחם על עצמו של הדוברת, נותנים לחומרים הקשים לדבר בעד עצמם.

"אני באה משם" בהוצאת זיקית

"אני באה משם" בהוצאת זיקית

אם אתייחס רגע למלאכת התרגום עצמה – "אני באה משם" דרש ממני לברר ולהתלבט בתרגום מונחים מתחומים שונים ומשונים – החל במיני מזונות קולומביאניים (bocadillo –  חטיף גויאבה? מרמלדת גויאבה? ממתק גויאבה?), mazamorra – דייסת תירס? נזיד? תבשיל? קדרה?), עבור במונחים הקשורים בכנסייה הקתולית (el santisimo sacramento – מילולית: "הסקרמנט הקדוש". הכוונה היא לאוכריסטיה, הטקס במהלך המיסה ובו שותים מדמו של ישו שהפך ליין ואוכלים את בשרו בדמות לחם הקודש. איך משלבים את זה במשפט קצר?), וכלה בהתמחות במונחי טקסטיל ורקמה (מה עושים עם בד שפשוט אין לו שם בעברית, כמו bayetilla?). אלה אמנם פרטים קטנים, חלקם אפילו לא מאוד חשובים, אבל כמתרגמת עליי להתייחס לכל פרט כזה ולשקול את הפתרונות בכובד ראש.

דילמה קצת יותר עקרונית שעלתה במהלך העבודה היא לגבי שמות של קדושים. התרבות דוברת הספרדית אוהבת לתרגם את השמות לספרדית – כך למשל "כריסטופורוס הקדוש" יהפוך בתרבות הספרדית ל"סן כריסטובל", יוסף הנגר, בעלה של מריה, יכונה "חוסה", וינסנטיוס הקדוש יכונה "סן ויסנטה", יוחנן הקדוש – "סן חואן", וכן הלאה. האפקט שמתקבל בשני המקרים הוא אפקט שונה. (וסתם עוד דוגמה משעשעת – כשביקרתי בארגנטינה נדהמתי לגלות שמדברים על קרליטוס צ'פלין. צ'פלין במלרע. כן כן.) התופעה הזאת כל כך מושרשת בשפה ובתרבות, שבתרגום הראשוני, האינטואיטיבי, כמעט לא התלבטתי אם להשאיר את השמות כפי שהם מופיעים או להעביר אותם למופעים המקובלים שלהם בתרבות שלנו, אם בלטינית או בעברית. חשבתי שאם אשאיר את השמות כפי שהם במקור הדבר יעשיר את התרגום העברי בניחוח של תרבות קולומביאנית – בדומה למקרים שבהם אני מעדיפה לתעתק ולא לתרגם מילים כמו "סייסטה", "סניוריטה" או "פטיו". יחד עם זאת, לאחר דיון סוער עם העורכים בסוגיה, החלטנו לשנות את השמות לשמות המקובלים בעברית (ואם להודות על האמת, אני עדיין מנהלת עם עצמי דיונים עם טיעונים לכאן ולכאן…).

בסופו של דבר, שמחתי לגלות שהתבדיתי. למרות ש"אני באה משם" נטוע במציאות זרה ורחוקה, ולמרות המציאות הקשה שהוא מתאר, התברר ששירה ואוריאל הפליאו לבחור. מעבר לכניסת הספר לרשימת רבי המכר של חנויות הספרים העצמאיות, אני מקבלת תגובות חמות מאוד מקוראים נלהבים רבים שקראו את הספר, וסיפורה של אמה רייס נגע בהם באופן עמוק.

 

הנה כמה מהביקורות על הספר:

"'אני באה משם':סיפור של ילדות נוראה בקולומביה", רות אלמוג, תרבות וספרות, הארץ, 27.7.2014

"קסמה שובה הלב של אמה רייס", יונה פישר, הארץ, 1.8.2014

"'אני באה משם': מכתבים מהצד האפל", עמיחי שלו ynet, 25.6.2014

"7 הספרים שאתם חייבים לקרוא באוגוסט", צליל אברהם, mako, 3.8.2014

"'אני באה משם': כשמעשה של חסד מתברר כאסון", עלית קרפ, מוסף ספרים, הארץ, 17.9.2014

"במקום אוויר לנשימה", יונתן אמיר, ישראל היום, 15.8.2014

על הספר באתר "זיקית"

מודעות פרסומת

על "בורחסטיין" של סרחיו ביסיו

"בורחסטיין" הוא מסוג הספרים שמתאהבים בהם מיד. או כך לפחות זה היה אצלי. בלי הקדמות מיותרות, בלי הסברים מייגעים, את נזרקת לתוך הסיפור ולאט לאט מתחוורות כל מיני עובדות. ובאהבה, כמו באהבה – קשה מאוד לפענח מהו בדיוק סוד הקסם, מה הדבר שהופך את הספר הזה לנהדר כל כך. הקצב, המשפטים הקצרים, התמצות שבכתיבה? התחושה שאת מקבלת דיווח יבשושי-לכאורה של מהלך העניינים, אבל באיזשהו אופן בלתי מוסבר את צוחקת בקול רם? איך בכלל יוצרים הומור בספר שכולו כתוב כתיאור דיווחי כמעט? ואולי זה קשור לאופן שבו המספר הופך גם את ההתרחשויות הבנליות ביותר ליוצאות דופן, וגם את ההפתעות השזורות לאורך העלילה לסבירות?

לאחר קריאת הספר ולפני שנגשתי למלאכת התרגום, קראתי כמה ראיונות עם הסופר (ובמאי הקולנוע), סרחיו ביסיו. ביסיו שנולד ב-56', פרסם רומנים, ספרי שירה, מחזות, תסריטים ואף ביים ארבעה סרטים והוציא שני דיסקים. בראיון שעורכת עמו סילבינה פריירה לעתון Página/12 המתפרסם בבואנוס איירס, מציינת המראיינת שכל ספר שלו כתוב בסגנון שונה לחלוטין (ואכן, "זעם" שתורגם לעברית על ידי שוש נבון הוא עוד ספר מצוין של ביסיו, אפל וקודר ושונה מאוד מ"בורחסטיין"), והיא שואלת על השפעת הספרות היפנית על "בורחסטיין". ביסיו מספר שאכן, בששת החודשים שקדמו לכתיבת הספר הוא קרא ספרות יפנית. הוא מזכיר את הצלילות שניסה לכתוב בה, את הרצון לכתוב על התבוננות, על פרטים, על דברים של מה בכך.

בערך באותה תקופה קראתי את "שמים כחולים, אדמה לבנה" של הסופר היפני הירומי קוואקמי (בתרגום נעמי עזר נקשימה, הוצאת סמטאות) – ספר שכבש אותי והכמיר את לבי, וגם הוא מספר על חיים שלמים, רגשות סוערים ועדינים תוך תיאור מהלך עניינים בלבד.

ולכן, בנוגע לתרגום, בספר הזה יותר מתמיד היה ברור שהדיוק חיוני והכרחי. בדיוק כיוון שהספר מתמקד בדברים הקטנים, אסור לפספס בבחירת מילה, אסור שתהיה מילה מיותרת. חשוב לשמור על הקצב, על ישירות המבע ופשטות הביטוי.

בורחסטיין

"בורחסטיין" בהוצאת זיקית

אני לא רוצה להסגיר יותר מדי פרטים על העלילה, בתקווה שגם אתם תתאהבו ממבט ראשון. ואמנם הצלחתי לקבל רק רמזים ספורים לסוד קסמו של הספר, ואני מניחה שכמו בהתאהבות – לא ניתן להגיע באמת לשורש העניין. אבל מעבר להומור, לאירוניה ולסיפור המעניין, משהו בהלך הרוח של "בורחסטיין" אפף אותי במהלך התרגום וגם אחריו. אני חושבת שאחד הסימנים לכך שאנחנו ניצבים בפני ספרות טובה, הוא שהספר משפיע עלייך. זה לא חייב להיות משהו גדול, אפילו רק שינוי במצב הרוח, או משהו מהספר שממשיך לחיות אתך גם אחרי שגמרת לקרוא אותו. הספר נפתח כשהגיבור עוזב את בואנוס איירס ונוסע לבית בהרים. כמעט כל הספר מתרחש בבית בהרים. ומרגע שקראתי את הספר, אני, עירונית מבטן ולידה שדחיתי על הסף ניסיונות שכנוע כה רבים מצד בן זוגי שנעבור לגור מחוץ לעיר – התחלתי לחשוב על זה לראשונה. התאהבתי בחיים שהגיבור יצר לעצמו, בפשטות, בשימת הלב לדברים הקטנים. בכפר. באנשים. בזמן החולף לאטו.

כמה מהביקורות על הספר:

"המפל הרועש", יונתן אמיר, ישראל היום, 16.10.2014

"הצעה לספר", טל גולדשטיין, מגפון, 17.10.2014

"המיתוס של בורחסטיין", עדנה אברמסון, הרפובליקה הספרותית, 28.10.2014

"'בורחסטיין' של סרחיו ביסיו: פתאום תגלו שנתפסתם בידי ספר", מוטי פוגל, טיים אאוט, 28.10.2014

"'בורחסטיין': תרגיל ספרותי מודע לעצמו", עמרי הרצוג, הארץ ספרים, 29.10.2014

"'בורחסטיין': כל מה שמוכר הוא זר", יותם שווימר, ynet

על "בורחסטיין" באתר זיקית

על "שעה חופשית" של ארקולה ליסרדי

ארקולה ליסרדי נולד ב-1951 באורוגוואי. הוא התחיל לפרסם רק ב-1995, כשהיה בן 44, ומאז פרסם כבר 15 ספרי פרוזה. בתחילה אף אחד לא ידע מי הוא, נפוצה שמועה שהוא כבר מת. בהמשך התגלה שמדובר בבעל חנות ספרים מוכר ממונטווידיאו, אבל גם אני לא יודעת את שמו המלא. ליסרדי הוא שם העט שבחר לעצמו.

מקובל להציג אותו כסופר של ספרות ארוטית, אבל אני חושבת שהכותרת הזו של "ספרות ארוטית" עלולה להטעות, כי בראש ובראשונה מדובר בספרות טובה, ובספר אינטליגנטי וכיפי.

הספר "שעה חופשית" שיצא לאור באורוגוואי ב-2007, ובארץ לפני כמה חודשים בהוצאת "זיקית" הנהדרת, הוא בעצם חלק מטרילוגיה שכתב ליסרדי, שעוסקת בחוסר נאמנות. מה שאהבתי בספר במיוחד הוא המתח שנבנה לאורכו – אמנם אין בו הרבה דרמה, ובכל זאת הקוראים נשארים סקרנים ודרוכים לראות מה הדבר הבא שיקרה בין שתי הדמויות הראשיות, אירינה ואנדרס. יש הרגשה שליסרדי עושה ניסוי: הוא לוקח גבר ואישה; הוא נשוי באושר והיא – ממש לא, מפגיש ביניהם במקום העבודה ובודק מה יכול לקרות ביניהם.

התחושה הזאת של הקוראים, שלא ברור מה יהיה הצעד הבא של הדמויות, נובעת בין היתר מכך שליסרדי קופץ מהתודעה של אירינה לזו של אנדרס, כך שאנחנו מקבלים את נקודת המבט של שתי הדמויות לאותה סיטואציה, והן כמעט תמיד שונות לחלוטין זו מזו ומפתיעות.

מה שהיה מאתגר במיוחד הוא למצוא בעברית מילים שקשורות בסקס, והקושי הגדול, כרגיל, היה עניין המשלב. זה משהו שאני נתקלת בו בכל תרגום, אבל מסתבר שבתחום הסקס העניין קיצוני. בעברית יש או מילים גבוהות מדי, שאנחנו ממעטים להשתמש בהן (פין, פות), או מילים במשלב נמוך, גס, סלנג שהוא מאוד ישראלי (ולכן לא מתאים לתרגום, שאמור להעביר סיטואציה שמתרחשת במקום אחר), או מאוד עכשווי ויש סיכוי שייעלם בקרוב (לתקוע, לטחון, לתקתק). אחת מהתוצאות של ההתלבטויות האינסופיות שלי היא קובץ המכיל רשימה ארוכה של כל המילים והביטויים העבריים הקשורים בסקס.

חשוב לי להדגיש, כפי שליסרדי עושה באחרית הדבר, שלא מדובר בספר פורנוגרפי, אלא בספר ארוטי, המנסה להתמודד באומץ עם תחום די מרכזי בחיים שלנו, אבל לגמרי לא מטופל, באופן ישיר, מהנה ואינטליגנטי.

"שעה חופשית" בהוצאת זיקית

"שעה חופשית" בהוצאת זיקית

לשמחתי הרבה הספר התקבל יפה בקרב הקוראים בארץ, והוא שהה מספר שבועות ברשימת רבי המכר של חנויות הספרים העצמאיות. עד כה נדפסו ממנו שלוש מהדורות.

הנה כמה מהביקורות על הספר:

"מה ההבדל בין רומן אירוטי לפורנוגרפיה", קרן דותן, הארץ, 17.9.13

"שעה חופשית: הרבה יותר מ-50 גוונים", יותם שווימר, ynet

"נקודת מגע", יונתן אמיר, ישראל היום, 20.9.13

"ביקורונת – על שעה חופשית", לי פלר, טיים אאוט, 24.9.13

"'שעה חופשית': הגוונים שבין אירוטיקה לפורנוגרפיה", מיה סלע, הארץ, 12.10.13

"בפעם הבאה שיש לכם שעה חופשית", עדנה אברמסון, הרפובליקה הספרותית, 8.10.13

"סקס בעברית", ריקי כהן, סלונה, 30.9.13

"טוב שמישהו יודע על זה", רעות בן יעקב, מרפסת, 2.9.13

"הצעה לספר", טל גולדשטיין, מגפון, 4.9.13

"הרבה יותר מחמישים גוונים: על 'שעה חופשית' מאת ארקולה ליסרדי", אנשי הספר

ביקורת של נוריתה, נוריתה, 13.8.13

ביקורת ספרותית על שעה חופשית, דרורה גרופה (חמדת), 28.8.13

ביקורת ספרותית על שעה חופשית, ויויאן, סימניה, 18.9.13

על "שעה חופשית" באתר זיקית