קצת על ספרות ילדים

אחד הז'אנרים האהובים עליי הוא ספרות ילדים. עוד לפני שנולדה בתי, התחלתי לקנות ספרי ילדים שאהבתי, ולקרוא ביקורות על ספרי ילדים (למשל באתר הנפלא "הפנקס"). כשהתחלתי ללמוד תרגום באוניברסיטת תל אביב, שמחתי לגלות שהתכנית כוללת קורס העוסק בספרות ילדים ונוער, שמעבירה ד"ר חנה לבנת.* למדתי רבות מחנה לבנת ומהקורס שהעבירה, ובנוסף להתנסות מעשית בתרגום ספרות ילדים ונוער, הוא פתח לי צוהר לעולם מופלא של חקר ספרות הילדים.

*

בשנים האחרונות הפכתי לאם הקוראת ספרים לבתה, וכך זכיתי לקרוא מגוון ספרים, חדשים וותיקים, ועכשיו יש לי סיבה רשמית (ולפעמים זה רק תירוץ) להרחיב את אוסף ספרי הילדים בבית.

לאחרונה קראנו ספר של סופר ידוע, ולמבוכתי הרבה גיליתי שאני ממש לא נהנית מהספר. הרבה פרטי עלילה מיותרים, משפטים ארוכים מדי, השפה לא מתנגנת, חלק מהתיאורים קשים מדי לטעמי, ועוד. כשסיפרתי על כך לבעלי, גיליתי שגם הוא ממש לא אוהב לקרוא לבתנו את הספר, ואילו היא – מתה עליו. לא בדיוק הצלחנו להבין למה. בעקבות זאת נזכרתי בהרצאות של ד"ר לבנת, וב"מושג הילד", מונח שלא הכרתי לפני כן. תוך דיון במונח זה הבנתי שהדור שלנו (ודורות רבים לפנינו) גדלו על ספרות מסוג אחד, ואילו הילדים של היום גדלים על ספרות מסוג שונה לגמרי. לכן אולי קשה לנו להבין ממה הם נהנים.

לפני כמה ימים בילינו בחנות הספרים "המגדלור", וחזרנו עם שלל נפלא הביתה. אחד מהם הוא הספר "פוקסיה ופוקסין" של נורית זרחי (איורים: הילה חבקין, בהוצאת רימונים). הספר כבש אותי מיד, כמעט כמו כל ספר של נורית זרחי – ספריה רוויים בהומור נהדר, ונסוך עליהם קסם בלתי מוסבר. בד בבד עם ההתלהבותי מהספר, הרגשתי גם שאני מפספסת משהו, כלומר, הספר מצליח לטעת בקוראים תחושה שיש מאחורי ההתרחשויות איזו אמת טמירה, אחת, גדולה וחשובה, ומצד שני – אין לנו כל דרך להגיע אל האמת הזו, לגעת בה או לפענח אותה.

"פוקסיה ופוקסין" מאת נורית זרחי, איורים: הילה חבקין (הוצאת רימונים)

"פוקסיה ופוקסין" מאת נורית זרחי, איורים: הילה חבקין (הוצאת רימונים)

הדברים הללו הובילו אותי לפתוח שוב את סיכומי השיעור של הקורס, בניסיון להבין לעומק את הדברים שהרגשתי. זכרתי שחנה הפליאה לתמצת קריטריונים שיסייעו לנו לבחון את איכותו של טקסט המיועד לילדים ונוער, וזכרתי במעומעם התייחסות לקריטריון בשם "מושג הילד".

הקריטריונים שהזכירה חנה (לא מדובר בציטוט אלא בפרפראזה, כמובן):

  • שימוש בשפה עשירה.
  • דמויות מורכבות לצד דמויות חד ממדיות. שימוש באפיון עקיף של דמויות.
  • עלילה – רצף האירועים. סיפור בנוי היטב הוא סיפור שלכל שלב בעלילה יש משמעות ביחס לשלב שלפניו ולזה שאחריו. אי אפשר לוותר על אף שלב בעלילה מבלי שכל הסיפור יקרוס.
  • סיפֵּר – מאיזו נקודת מבט מסופר הסיפור (למשל, מנקודת המבט של הילד או של דמות אחרת). על נקודת המבט להיות רעננה, מקורית, מתוחכמת, מאתגרת או מפתיעה.
  • שימוש באמצעים אמנותיים – כגון תבניות רתמיות חוזרות, מוטיבים, סמלים, איורים.
  • תפיסות עולם – אילו תפיסות עולם או ערכים באים לידי ביטוי בספר – עיסוק בתחומים כמו מגדר, איכות הסביבה, אינדיבידואליזם, קבלת השונה, לאומנות, סוציאליזם, קפיטליזם, דת.
  • מושג הילד – קריטריון חוץ-טקסטואלי. לאיזה ילד הטקסט פונה כקהל (עוד על מושג זה – בפוסט הבא).

מובן שספר טוב לא חייב לכלול את כל האלמנטים הללו, ולעתים שניים-שלושה קריטריונים כאלה יספיקו ליצירת חוויית קריאה מהנה, מחכימה או מאתגרת.

 *

ובחזרה לספרים שקראתי לבתי – ייתכן שההסבר לכך שבתי נהנית מספר שהוא די גרוע בעינינו נעוץ באותו "מושג הילד" והשינוי הגדול שהוא עבר בדור-שניים האחרונים (כאמור, הסבר בפוסט הבא). ובאשר ל"פוקסיה ופוקסין", ספרה של נורית – אחרי שעברתי שוב על ההרצאות של ד"ר לבנת, נזכרתי בדבר נוסף שהיא נהגה לומר, בדרך כלל ביחס לביקורת על שימוש בשפה גבוהה מדי בספרות ילדים: ילדים רגילים לא להבין, זו חוויה שמאפיינת את השנים הראשונות, הם יותר לא-מבינים ממבינים מה מתרחש סביבם. אבל יכולת התפיסה והלמידה שלהם מדהימה ומאפשרת להם לגשר על הפערים בהבנה. אם כך, אם זו בעצם חוויה ילדית אופיינית – לא להבין, או לא להבין עד הסוף – אולי ספריה של נורית זרחי מעולים כל כך בדיוק בזכות העובדה שהם מצליחים להעביר את התחושה הזו, של חוסר הבנה, וזו הסיבה שילדים אוהבים אותם כל כך. ואולי מבוגרים אוהבים אותם כל כך כי ספריה של זרחי מזכירים להם מה זה להיות ילד.

_________________________________

* ד"ר חנה לבנת היא מתרגמת ספרות (מבוגרים וילדים) מגרמנית, צרפתית ואנגלית, עומדת בראש מרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער ולהוראתה במכללה האקדמית בית ברל, היא מרצה באוניברסיטת תל-אביב, במכללת סמינר הקיבוצים ובמכללה האקדמית בית ברל. בנוסף, היא ראש המסלול היסודי בבית הספר לחינוך במכללה האקדמית בית ברל, ומרצה בהשתלמויות לגננות וספרניות.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “קצת על ספרות ילדים

  1. טוב לדעת שאני לא היחידה שקונה ספרי ילדים לעצמה! בשנים האחרונות מאוד אהבתי את "החתול שלי הכי טיפש בעולם" (שמשום מה לא הצליח בארץ, אפילו שהוא מקסים), את "תהיה בריא מוריס מקגי" ואת "שפן". ואני עדיין מאוד אוהבת את הספרים של אסטריד לינדגרן ואת ספרי ניקולא הקטן.

  2. אצלי זה התחיל עם "היפופוטמית על הגג" של דניאלה כרמי, ספר נפלא. את "החתול שלי הכי טיפש בעולם" אני לא מכירה, אציץ בו בהזדמנות הראשונה, ו"תהיה בריא מוריס מגי" ו"שפן" מעולים. את ניקולא הקטן לא קראתי! אני מניחה שזו הזדמנות להשלים חורים…

  3. פינגבק: עוד קצת על ספרות ילדים: על "מושג הילד" | Sonia Barchilon

  4. ואולי גם ההפך נכון: מבוגרים שלא אוהבים אותה, אולי לא אוהבים את תחושת חוסר ההבנה (וחוסר הנוחות שנלווה אליה), כי אנחנו כבר פחות מורגלים בה מילדים. [אמרה זו שגילתה מחדש את ספרות הילדים ועכשיו עסוקה בכיול עצמי, גם לנורית זרחי 🙂 ]

  5. פינגבק: ספרות ברשת: אמזון תאפשר למשתמשים להחליט אילו ספרים יצאו לאור; שרת התרבות של צרפת הודתה שלא קראה ספר כבר שנתיים ועוררה מהומה; ספרים מודפסים מכ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s