"מכתבים למורה" של פריירה – על תהליך יוצא דופן של יציאת הספר לאור

בקרוב יצא לאור הספר "מכתבים למורה – לאלה המעזים ללמד" של המחנך הברזילאי הדגול פאולו פריירה בתרגומה של ד"ר נירה מאי. הספר יוצא לאור לראשונה בעברית בהוצאת דרור לנפש מיסודה של תנועת דרור-ישראל (תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד).

בחרתי לכתוב כאן על הספר הזה בין היתר בגלל הספר עצמו, שמציג שיטת חינוך שונה לחלוטין ממה שהתרגלנו אליה בעולם המערבי היום (השיטה שפריירה מכנה "השיטה הבנקאית", ובה בעיקר משננים ולא ממש לומדים). פריירה לא רק מעלה בספר מיוחד זה את האפשרות לחינוך אחר – החינוך הדיאלוגי (הכולל למשל תכנון משותף של תוכן ההוראה בין הלומדים למלמדים, הערכה אלטרנטיבית של הלמידה ועוד)  – אלא גם פונה בצורה ישירה למורים, ובעצם למתעתדים להיות מורים, ומבקש מהם להיות פוליטיים, להיות אחד עם מה שהם מטיפים לו. על הדרך הוא חושף בפנינו טפח מהמציאות הקשה שבה חיים ילדים (ואנשים בכלל) בברזיל, ילדים משוללי כל ובעיקר משוללי חינוך, רק כי נולדו חסרי כל. ואיך מורים יכולים – ובעצם חייבים – לצאת כנגד המציאות הקשה הזו ולהילחם על זכותו של כל ילד לחינוך, על ביעור הבערות (כן, במדינות כברזיל לא נדיר לפגוש אנאלפביתים גם כיום), ועל מעמד המורים עצמם. לא בכדי פונה פריירה בספר למורים בפנייה ישירה במכתבים שהוא כותב להם, ולא בהרצאת דברים ערוכה ומובנית, צורה שמשקפת את האידיאולוגיה הפדגוגית שהוא מאמין בה. מובן שהמצב בארץ לא דומה למצב בברזיל (תמיד נורא מצחיק אותי כשאנשים טוענים שהפכנו למדינת עולם שלישי), אבל גם לנו יש הרבה מה ללמוד מפריירה ומשיטת החינוך המיוחדת שהוא מציע.

freire

 

כשמתרגמים ספר, לכל מתרגם שיטה משלו, אבל בדרך כלל עוברים על הטקסט כמה וכמה פעמים. אני למשל נוהגת לתרגם תרגום ראשוני, גס, ותוך כדי התרגום אני מסמנת לי מילים או ביטויים הטעונים בירור עמוק יותר, או ניסוחים שאני לא מרוצה מהם. במעבר השני שלי על הטקסט אני מבררת לעומק את המקומות הבעייתיים – לעתים מדובר במונחים מקצועיים שעלי לברר מול מומחה, סלנג מקומי או ניסוח שלא לגמרי מובן לי (בשלב הזה אני מנהלת דיונים ארוכים עם אמי היקרה). בדרך כלל אחרי השלב השני אני נשארת עם טקסט שעליו סימונים פה ושם – בדרך כלל אפשרויות שונות לניסוח אותו משפט, או מילים נרדפות שאני מתקשה להכריע ביניהן. במעבר השלישי אני עוברת שוב משפט-משפט מקור מול תרגום, לוודא שלא נפלה טעות ושבסך הכול אני מרוצה מהמשפט המתורגם. והמעבר האחרון מוקדש לקריאה שוטפת בעברית בלבד, לנסות ולשמוע איך הטקסט נשמע בלבוש החדש שלו, ולהכריע הכרעות אחרונות.

אחרי שהתרגום מוגש להוצאה חולף זמן מה (זה נע בין ימים ספורים לשנים ספורות… בשיא הרצינות. ספר שהייתי מעורבת בתרגומו נשלח בשנת 2009 לעריכת תרגום ומאז אבדו עקבותיו) ואז חוזרים אלי אחרי שהספר נערך על ידי עורך תרגום. כלומר, הטקסט חוזר מלא בתיקונים והערות ושאלות והתלבטויות, והמון דברים נפתחים מחדש, כולל דברים שבכלל לא העלית על הדעת בתרגום המקורי. לרוב אני דוחה מעט ומקבלת את רוב ההערות, ובאמת, כשיש שיתוף פעולה בין מתרגם לעורך, כלומר, כשכולם זוכרים שכל הצדדים באים אך ורק לשרת את הטקסט, התהליך מפרה ומלמד ומועיל מאוד (אני יכולה להעיד על כך בעיקר מצד המתרגמת, אני תמיד מודה לאל על העורכים והעורכות שמונעים ממני ליפול למלכודות, ואני תמיד לומדת מהם עוד ועוד). אחרי כן הטקסט עובר עריכת לשון והגהה, והוא מוכן לרדת לדפוס.

*

הדבר יוצא הדופן, ובגללו בעצם בחרתי לכתוב על "מכתבים למורה", היה התהליך הייחודי שעבר הספר, או למעשה התהליך שעברה קבוצת אנשים בעקבות הספר, עד יציאתו לאור. בנוסף להחלטה הלא מובנת מאליה להוציא לאור ספר כזה (כלומר, ספר בעל מטרה חינוכית-אידיאולוגית, תוך התעלמות משיקולים מסחריים) החליטו החברים ב"דרור לנפש" שעליהם לא רק נאה לדרוש אלא גם נאה לקיים.

את הספר תרגמה ד"ר נירה מאי, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על פאולו פריירה. ובעצם תרגום הספר התחיל מרשימות שכתבה לעצמה, כהכנה לשיעורים שהיא מלמדת על ובאמצעות גישת הדיאלוג הפרייריאני. בעקבות מפגש שלה עם עידו רותם מ"דרור לנפש" הוחלט להסב את רשימותיה לתרגום של ממש. נירה ניגשה למעשה התרגום, ולאחר מכן גויסתי אני כעורכת התרגום.

לאחר תהליך לא קצר, ובמהלכו עברתי על הטקסט והעליתי שאלות והתלבטויות, חזר הטקסט לנירה וכמו בפינג-פונג חזר אליי, הוחלט במערכת ההוצאה לערוך מפגש ביני ובין המתרגמת כדי ללבן כמה מושגים הטעונים בירור. ראוי לציין שפעמים רבות אני אפילו לא יודעת איך נראה העורך, אלא אם נפגשנו במקרה, וכל התקשורת נעשית באמצעות מיילים והתכתבויות על גבי הטקסט עצמו. במפגש נכחו גם עידו רותם ועמרי דותן, וחברי הוצאה נוספים. משהתברר שמפגש אחד לא מספיק, נקבע מפגש נוסף, ולהפתעת כולנו, כך נדמה לי, הפך המפגש מחד פעמי למפגשים חוזרים ונשנים לאורך כשנה, שבמהלכם אנחנו קוראים ביחד את הטקסט המתורגם, דנים בו לעומק, מבררים בו מושגים ומלבנים סוגיות בהגותו של פריירה ובהבנת הטקסט. כלומר, בלי שתכננו פעל עלינו הטקסט את פעולתו, וגרם לנו לדון בו באותו אופן דיאלוגי-ולא הירארכי שפריירה דגל בו. ואפילו זכיתי להגשים חלום ולהשתתף בבחירת הצילום שעל הכריכה (#סליחה).

אני מרגישה שהטקסט, וגם אנחנו, עברנו כברת דרך משמעותית ביחד. כולנו נרתמנו והתפנינו לטובת המפגשים מרובי המשתתפים לדיון על הטקסט. אני חושבת המפגשים האלה העשירו אותנו בדיונים ובזכותם זכיתי להעמיק בטקסט הפרייריאני בחוויית לימוד מיוחד במינה, שאני לפחות לא הייתי זוכה לה אחרת, ומובן מאליו שהטקסט יצא נשכר.

על "אני באה משם" מאת אמה רייס

אני מוכרחה להודות שהייתי קטנת אמונה ביחס לספר הזה. לא כי הוא ספר לא טוב, ההפך הוא הנכון; אלא שהוא נטוע במציאות כל כך שונה משלנו (תרבותית, חברתית, כלכלית, דתית, היסטורית), שחששתי שהקורא הישראלי לא ימצא בו עניין. סיבה נוספת לחשש שלי: הוא ספר קשה. הוא מתאר מציאות קשה, ובמבט שמביט נכוחה. בקריאה הראשונה הייתי דרוכה מאוד, חששתי מפני הרגע שבו יהיו גילויי התעללות, אלימות קשה או אונס; לשמחתי אין בסיפור דברים מסוג זה, אבל מסתבר שפגיעתם של נטישה וחוסר חיבה ואהבה עלולה להיות קשה לא פחות מהתעללות.

ובכן, כן, זה ספר קשה. מבחינה נפשית זה היה הספר שהיה לי הכי קשה לתרגם – במהלך עבודת התרגום אפף אותי דכדוך עמוק. לעומת זאת, מבחינה לשונית זה היה הספר שהיה לי הכי קל לתרגם – המשפטים קצרים, פשוטים, השפה בסיסית כמעט, המבט ישיר. וזאת אחת מגדולותיו של הספר לדעתי: הסיפור יוצר חוויית קריאה קלה, קולחת; זה ספר קריא מאוד, שקשה להניח מהיד.

כשנוכחתי לראות עד כמה משפיע הספר על מצב רוחי, הבנתי שמדובר בספרות טובה ואפקטיבית. והיא אפקטיבית לא מתוקף איזה סגנון מיופיף או סוחט-רגשית, להפך. דווקא המבט המישיר עיניים למציאות הקשה, בשילוב עם הקול התמים והלא מרחם על עצמו של הדוברת, נותנים לחומרים הקשים לדבר בעד עצמם.

"אני באה משם" בהוצאת זיקית

"אני באה משם" בהוצאת זיקית

אם אתייחס רגע למלאכת התרגום עצמה – "אני באה משם" דרש ממני לברר ולהתלבט בתרגום מונחים מתחומים שונים ומשונים – החל במיני מזונות קולומביאניים (bocadillo –  חטיף גויאבה? מרמלדת גויאבה? ממתק גויאבה?), mazamorra – דייסת תירס? נזיד? תבשיל? קדרה?), עבור במונחים הקשורים בכנסייה הקתולית (el santisimo sacramento – מילולית: "הסקרמנט הקדוש". הכוונה היא לאוכריסטיה, הטקס במהלך המיסה ובו שותים מדמו של ישו שהפך ליין ואוכלים את בשרו בדמות לחם הקודש. איך משלבים את זה במשפט קצר?), וכלה בהתמחות במונחי טקסטיל ורקמה (מה עושים עם בד שפשוט אין לו שם בעברית, כמו bayetilla?). אלה אמנם פרטים קטנים, חלקם אפילו לא מאוד חשובים, אבל כמתרגמת עליי להתייחס לכל פרט כזה ולשקול את הפתרונות בכובד ראש.

דילמה קצת יותר עקרונית שעלתה במהלך העבודה היא לגבי שמות של קדושים. התרבות דוברת הספרדית אוהבת לתרגם את השמות לספרדית – כך למשל "כריסטופורוס הקדוש" יהפוך בתרבות הספרדית ל"סן כריסטובל", יוסף הנגר, בעלה של מריה, יכונה "חוסה", וינסנטיוס הקדוש יכונה "סן ויסנטה", יוחנן הקדוש – "סן חואן", וכן הלאה. האפקט שמתקבל בשני המקרים הוא אפקט שונה. (וסתם עוד דוגמה משעשעת – כשביקרתי בארגנטינה נדהמתי לגלות שמדברים על קרליטוס צ'פלין. צ'פלין במלרע. כן כן.) התופעה הזאת כל כך מושרשת בשפה ובתרבות, שבתרגום הראשוני, האינטואיטיבי, כמעט לא התלבטתי אם להשאיר את השמות כפי שהם מופיעים או להעביר אותם למופעים המקובלים שלהם בתרבות שלנו, אם בלטינית או בעברית. חשבתי שאם אשאיר את השמות כפי שהם במקור הדבר יעשיר את התרגום העברי בניחוח של תרבות קולומביאנית – בדומה למקרים שבהם אני מעדיפה לתעתק ולא לתרגם מילים כמו "סייסטה", "סניוריטה" או "פטיו". יחד עם זאת, לאחר דיון סוער עם העורכים בסוגיה, החלטנו לשנות את השמות לשמות המקובלים בעברית (ואם להודות על האמת, אני עדיין מנהלת עם עצמי דיונים עם טיעונים לכאן ולכאן…).

בסופו של דבר, שמחתי לגלות שהתבדיתי. למרות ש"אני באה משם" נטוע במציאות זרה ורחוקה, ולמרות המציאות הקשה שהוא מתאר, התברר ששירה ואוריאל הפליאו לבחור. מעבר לכניסת הספר לרשימת רבי המכר של חנויות הספרים העצמאיות, אני מקבלת תגובות חמות מאוד מקוראים נלהבים רבים שקראו את הספר, וסיפורה של אמה רייס נגע בהם באופן עמוק.

 

הנה כמה מהביקורות על הספר:

"'אני באה משם':סיפור של ילדות נוראה בקולומביה", רות אלמוג, תרבות וספרות, הארץ, 27.7.2014

"קסמה שובה הלב של אמה רייס", יונה פישר, הארץ, 1.8.2014

"'אני באה משם': מכתבים מהצד האפל", עמיחי שלו ynet, 25.6.2014

"7 הספרים שאתם חייבים לקרוא באוגוסט", צליל אברהם, mako, 3.8.2014

"'אני באה משם': כשמעשה של חסד מתברר כאסון", עלית קרפ, מוסף ספרים, הארץ, 17.9.2014

"במקום אוויר לנשימה", יונתן אמיר, ישראל היום, 15.8.2014

על הספר באתר "זיקית"

על "בורחסטיין" של סרחיו ביסיו

"בורחסטיין" הוא מסוג הספרים שמתאהבים בהם מיד. או כך לפחות זה היה אצלי. בלי הקדמות מיותרות, בלי הסברים מייגעים, את נזרקת לתוך הסיפור ולאט לאט מתחוורות כל מיני עובדות. ובאהבה, כמו באהבה – קשה מאוד לפענח מהו בדיוק סוד הקסם, מה הדבר שהופך את הספר הזה לנהדר כל כך. הקצב, המשפטים הקצרים, התמצות שבכתיבה? התחושה שאת מקבלת דיווח יבשושי-לכאורה של מהלך העניינים, אבל באיזשהו אופן בלתי מוסבר את צוחקת בקול רם? איך בכלל יוצרים הומור בספר שכולו כתוב כתיאור דיווחי כמעט? ואולי זה קשור לאופן שבו המספר הופך גם את ההתרחשויות הבנליות ביותר ליוצאות דופן, וגם את ההפתעות השזורות לאורך העלילה לסבירות?

לאחר קריאת הספר ולפני שנגשתי למלאכת התרגום, קראתי כמה ראיונות עם הסופר (ובמאי הקולנוע), סרחיו ביסיו. ביסיו שנולד ב-56', פרסם רומנים, ספרי שירה, מחזות, תסריטים ואף ביים ארבעה סרטים והוציא שני דיסקים. בראיון שעורכת עמו סילבינה פריירה לעתון Página/12 המתפרסם בבואנוס איירס, מציינת המראיינת שכל ספר שלו כתוב בסגנון שונה לחלוטין (ואכן, "זעם" שתורגם לעברית על ידי שוש נבון הוא עוד ספר מצוין של ביסיו, אפל וקודר ושונה מאוד מ"בורחסטיין"), והיא שואלת על השפעת הספרות היפנית על "בורחסטיין". ביסיו מספר שאכן, בששת החודשים שקדמו לכתיבת הספר הוא קרא ספרות יפנית. הוא מזכיר את הצלילות שניסה לכתוב בה, את הרצון לכתוב על התבוננות, על פרטים, על דברים של מה בכך.

בערך באותה תקופה קראתי את "שמים כחולים, אדמה לבנה" של הסופר היפני הירומי קוואקמי (בתרגום נעמי עזר נקשימה, הוצאת סמטאות) – ספר שכבש אותי והכמיר את לבי, וגם הוא מספר על חיים שלמים, רגשות סוערים ועדינים תוך תיאור מהלך עניינים בלבד.

ולכן, בנוגע לתרגום, בספר הזה יותר מתמיד היה ברור שהדיוק חיוני והכרחי. בדיוק כיוון שהספר מתמקד בדברים הקטנים, אסור לפספס בבחירת מילה, אסור שתהיה מילה מיותרת. חשוב לשמור על הקצב, על ישירות המבע ופשטות הביטוי.

בורחסטיין

"בורחסטיין" בהוצאת זיקית

אני לא רוצה להסגיר יותר מדי פרטים על העלילה, בתקווה שגם אתם תתאהבו ממבט ראשון. ואמנם הצלחתי לקבל רק רמזים ספורים לסוד קסמו של הספר, ואני מניחה שכמו בהתאהבות – לא ניתן להגיע באמת לשורש העניין. אבל מעבר להומור, לאירוניה ולסיפור המעניין, משהו בהלך הרוח של "בורחסטיין" אפף אותי במהלך התרגום וגם אחריו. אני חושבת שאחד הסימנים לכך שאנחנו ניצבים בפני ספרות טובה, הוא שהספר משפיע עלייך. זה לא חייב להיות משהו גדול, אפילו רק שינוי במצב הרוח, או משהו מהספר שממשיך לחיות אתך גם אחרי שגמרת לקרוא אותו. הספר נפתח כשהגיבור עוזב את בואנוס איירס ונוסע לבית בהרים. כמעט כל הספר מתרחש בבית בהרים. ומרגע שקראתי את הספר, אני, עירונית מבטן ולידה שדחיתי על הסף ניסיונות שכנוע כה רבים מצד בן זוגי שנעבור לגור מחוץ לעיר – התחלתי לחשוב על זה לראשונה. התאהבתי בחיים שהגיבור יצר לעצמו, בפשטות, בשימת הלב לדברים הקטנים. בכפר. באנשים. בזמן החולף לאטו.

כמה מהביקורות על הספר:

"המפל הרועש", יונתן אמיר, ישראל היום, 16.10.2014

"הצעה לספר", טל גולדשטיין, מגפון, 17.10.2014

"המיתוס של בורחסטיין", עדנה אברמסון, הרפובליקה הספרותית, 28.10.2014

"'בורחסטיין' של סרחיו ביסיו: פתאום תגלו שנתפסתם בידי ספר", מוטי פוגל, טיים אאוט, 28.10.2014

"'בורחסטיין': תרגיל ספרותי מודע לעצמו", עמרי הרצוג, הארץ ספרים, 29.10.2014

"'בורחסטיין': כל מה שמוכר הוא זר", יותם שווימר, ynet

על "בורחסטיין" באתר זיקית

עוד קצת על ספרות ילדים: על "מושג הילד"

בפוסט הקודם הזכרתי שבעה קריטריונים שעלו בקורס של ד"ר חנה לבנת, המסייעים בזיהוי ספרות ילדים איכותית. רוב הקריטריונים שהוזכרו נכונים ליצירה ספרותית באשר היא, ולאו דווקא ייחודיים לספרות ילדים, אבל מה שעניין אותי במיוחד הוא "מושג הילד", הייחודי לספרות ילדים ומוכר לנו פחות. "מושג הילד" כולל בתוכו סוגיות כמו: כיצד תופסת החברה בתקופה מסוימת את הילדים ואת עולמם, מה היא מניחה שאותו ילד מבין, מה היא מניחה שהוא רוצה, מה היא מניחה שהוא צריך, וכיצד באים דברים אלה לידי ביטוי בספרות הילדים.*

כאמור, "מושג הילד" הוא גורם חוץ טקסטואלי – לאיזה ילד פונה הטקסט, ומהו יחס החברה לילדים באותה תקופה. חוקר התרבות וההיסטוריון הצרפתית פיליפ אריאס (Philippe Ariès) פרסם בשנת 1960 את הספר L'enfant et la vie familiale sous l'ancien régime ("הילד וחיי המשפחה במשטר הישן"),** ובו הוא סוקר את תולדות הילדות. טענתו המרכזית היא כי התפיסה של תקופת הילדות היא תלויית תרבות וזמן. המחקר נסמך בין היתר על ניתוח ציורים של אמנים שונים מתקופות שונות, והוא בוחן מנהגים שונים בתחום הלשון, החינוך, משחקי הילדים, הלבוש ועוד.

מהמחקר עולה כי מסיבות שונות (תמותת ילדים גבוהה, למשל) עד סוף ימי הביניים נתפסו ילדים רק כמבוגרים-לעתיד, ומושג הילדות כשלב נפרד הנושא אופי מיוחד ומובחן משלבי החיים הבאים כלל לא היה קיים. כשהילד עבר את גיל התמותה, בסביבות גיל 7, הוא החל להשתלב בחברת המבוגרים כמבוגר קטן (ניתן לראות זאת בלבוש, במשחקים ששיחק, בעובדה שילדים בגיל זה שימשו כשוליות לבעלי מלאכה או משרתים), ללא תקופת מעבר בין ילדות לבגרות. אריאס טוען כי המחויבות של ההורים לילדיהם היא בעצם תופעה מודרנית פרי הנאורות, ולמעשה רק במאה ה-17 החלו להבחין בין ילדים למבוגרים.

Jean_Siméon_Chardin_-_The_Hard-working_Mother_-_WGA04767 (2)

ז'אן-בפטיסט-סימאון שארדן, The Hard-working Mother, שמן על בד, 1740.

אם כן, ממחקרו של אריאס עולה כי בכל תקופה נתפש הילד באופן שונה, ולפיכך לכל תקופה "מושג ילד" שונה. בקורס של ד"ר לבנת ניסינו להבין את הגישה השלטת בכל תקופה, וכיצד גישה זו משתקפת ביצירות ספרותיות בנות אותה תקופה. אנסה להביא כאן תמצית של כל גישה ודוגמה מעולם ספרות הילדים.

לקראת סוף המאה ה-17: התפיסה המשועשעת

בתהליך הדרגתי ואטי, החלו באמצע המאה ה-17 להבחין בין מבוגרים לילדים, בתחילה בעיקר בקרב המעמדות הגבוהים. עדיין אין תפיסה של אחריות של המבוגר כלפי הילד, אך הילד כבר נתפס כשונה מהמבוגר, כמושא לשעשוע והנאה.

התפיסה המשועשעת היא גישה שצמחה בתוך המשפחה. היחס לילדים כשונים מהמבוגרים הייתה כליצורים משובבי נפש ומשעשעים – לכן ניתן לראות סצינות רבות שבהן ילדים מדקלמים, שרים או מנגנים בפני מבוגרים. ילדים התלבשו כמבוגרים, ונתנו להם להתנסות בכל מה שמבוגרים התנסו בו – מסעות ציד, משחקי קלפים, ועוד.

לואי לה-נאן, משפחת איכרים, Famille de paysans dans un interieur, שמן על בד, 1642.

לואי לה-נאן, משפחת איכרים, Famille de paysans dans un interieur, שמן על בד, 1642.

בתקופה זו אין ספרות הנכתבת לילדים. כך למשל, שארל פרו, סופר צרפתי בן המאה ה-17, פרסם את "סיפורי אמא אווזה" ובו מספר מעשיות שמוכרות לנו בגלגולים שונים כמעשיות לילדים (כיפה אדומה, לכלוכית, היפהפייה הנרדמת ועוד). אך הטקסטים שכתב פרו כוונו למבוגרים ולא לילדים.

סוף המאה ה-17 עד המאה ה-20: הגישה המחנכת

בערך מאותה תקופה, סוף המאה ה-17, וכתגובת נגד לתפיסה המשועשעת, הקימו אנשי החינוך ואנשי כנסייה קול זעקה כנגד התפיסה הקיימת. לתפיסתם, ילד נולד טהור ותמים, וחברת המבוגרים המסואבת היא זו שמשחיתה את נפשם הרכה שעוד צריכה להתפתח. לדעתם מטרת החינוך היא לשמור על תמימותם של הילדים, ולכן מתחילים לבודד אותם מחברת המבוגרים ונוצרים מוסדות חינוך כמענה לצורך זה. לפי גישה זו, יש להגן על הילד ולחנך אותו לפי אמונות ומטרות חינוכיות, באמצעים שיותאמו לצרכיו וליכולתו, ולשם כך נוצר בית הספר כמוסד חינוכי.
מסוף המאה ה-17 מתחילים לראות ספרים שעוסקים בילדים – עדיין לא מדובר בספרות הפונה לילדים, אלא ספרות המיועדת למחנכים בלבד. רק מסוף המאה ה-18 יש ספרות שקהל היעד שלה הוא ילדים: בתחילה רק מעין מדריכים להליכות ונימוסין, וכן סיפורי קדושים-ילדים ששימשו כמופת חינוכי. ז'אנר נוסף שהיה מהראשונים שפנו לילדים היה הז'אנר של מעשיות-עם, שהחלו להופיע גם בכתב, כספרים.

ולטר קריין, כיפה אדומה פוגשת את הזאב ביער, איור של ולטר קריין מתוך סדרת איורים למעשיות האחים גרים, תחריט, 1875.

ולטר קריין, כיפה אדומה פוגשת את הזאב ביער, איור מתוך סדרת איורים למעשיות האחים גרים, תחריט, 1875.

הגישה המחנכת שררה בתרבות המערבית מהמאה ה-17 ועד המאה ה-20, והיא נובעת מהצורך לחנך את הילד, ללמד אותו להבדיל בין טוב לרע, ולהראות לו את דרך הישר. הדגם הקלאסי של סיפור ילדים לפי התפיסה המחנכת: בפתח הסיפור יש דמות מבוגר שמציגה את הנורמה (מה מותר או מה אסור) אחר כך מגיעים אזהרה או איום (אם לא תנהג כפי שאמרתי יקרה לך משהו רע ומר), בהמשך הילד או הילדה מפרים את הנורמה, עוברים על האיסור ובסופו של דבר נענשים קשות במסגרת הסיפור, ולעתים אפילו מתים.
לפי גישה זו הידע נמצא אצל המבוגרים, והם מכתיבים את הטוב ואת הרע; אין ילדים "שובבים", יש רק ילדים טובים או רעים, ולילדים רעים קורים דברים רעים. הילדים מתעללים ועושים מעשים איומים – אנחנו שונאים אותם ושמחים כשהם באים על עונשם (אין רצון ליצור הזדהות עם הילדים, להפך). הרעים נענשים, ואילו הטובים – מקבלים גמול (כמו ב"לכלוכית" של האחים גרים, למשל).
כיום אנחנו כמעט לא מספרים סיפורים מהתקופה ההיא כי הם נראים לנו מחרידים ולא מתאימים לילדינו הרכים, למעט "מקס ומוריץ" (1865) ו"יהושע הפרוע" או "יפתח המלוכלך" (1844) ששרדו בזכות ההומור הקיים בטקסט ובאיורים. כך למשל, בתעלול השביעי בספר "מקס ומוריץ", הילדים מתחבאים במחסן התבואה של איכר וחותכים את שקי התבואה. האיכר תופס אותם, מכניס אותם לשקים ולוקח אותם לטחנת הקמח. שם הם נטחנים לחתיכות קטנות, ומאכילים בהם את האווזים.

Unumkehrbarkeit

וילהלם בוש, סופם של מקס ומוריץ, מתוך האיורים לספר, 1865

המאה ה-20: הגישה המגוננת

במאה ה-20 מתפתח תחום דעת חדש שתופס מאז מקום מרכזי בגישת החברה לילדים – הפסיכולוגיה. לפי תורות פסיכולוגיות שונות, בשלבי החיים הראשונים של הילד הוא נחות מהמבוגר מבחינה קוגניטיבית, רגשית ושכלית, ולכן עלינו להכיר לו את העולם בהדרגה, עד שיתבגר וירכוש כלים להתמודד עם העולם. אם כן, הפסיכולוגיה גורסת שעלינו להקשיב לרצונותיהם של ילדים, לא להכתיב להם מה לעשות, אלא ללמד, ללוות, לתמוך, לעזור ולגונן.
לפי התפיסה המגוננת יש להכיר לילד את העולם בהדרגה, ולכן צריך להמתיק ולרכך לו את העולם ולחשוף אותו על פי שלבי התפתחותו עד שיתבגר ויהיו לו כלים להתמודד עם קשיי העולם. ספרות הנכתבת בגישה זו היא הספרות שעליה רובנו גדלנו (ולכן אנחנו מזדעזעים מסיפורי יהושע פרוע, או מהמעשיות האכזריות של האחים גרים. כך למשל, בנוסח העברי שבידי לספר "מקס ומוריץ" בתרגום אורי סלע, הושמט סופם האכזרי של הילדים).

כדוגמה בחרתי להביא את הסיפור "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין (שהוא בעצם עיבוד לסיפור של אנדרסן). אמנם בסיפור אלמנטים רבים האופייניים לגישה המחנכת, ובאמת בסיפורים רבים ניתן למצוא שרידים גם לגישות הקודמות. ואכן, גם כאן יש איסור מובלע (לא להטריד את התרנגולות בלול) שהילדה עוברת עליו. האב מגיע וכועס מאוד, אבל היא לא באה על עונשה. כאן ניתנת לה זכות הדיבור, ובעצם ההגנה העצמית, והיא מסבירה לאביה שהתכוונה להגיד לתרנגולת לילה טוב ולבקש סליחה על שהבהילה אותה לפני כן. האב מקשיב להסבריה, משתכנע, סולח, מחבק ומנשק. כלומר, לא מדובר פה ב"ילדה רעה" שמגיע לה סוף רע ומר, אלא בילדה שובבה אולי, או תמימה לגמרי; האב קשוב, מגונן וסולח והסיפור נגמר בטוב.

איור: חיים האוזמן, מתוך: "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

איור: חיים האוזמן, מתוך: "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1949.

דוגמה נוספת: בעלי הגדיל לעשות ובגרסה שלו לכיפה אדומה, אחרי שהסבתא וכיפה אדומה יוצאות מבטנו של הזאב, לא רק שבטנו של הזאב לא ממולאת באבנים שגורמות למותו בייסורים, כמו בגירסה המקורית, הסבתא מאיימת עליו את האיום המחריד הבא: או שתתנהג יפה להבא, או שאשלח אותך לישון בלי ארוחת ערב! כן כן. בסוף הזאב מבקש סליחה, כולם נעשים חברים והזאב הופך לבן בית בביתה של הסבתא.

שלהי המאה ה-20: הגישה החושפת

מאמצע המאה ה-20 ובהדרגה עד שנות ה-90, אמצעי התקשורת המודרנית – הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט – חשפו והנגישו מידע לכל דורש, דבר שהקשה על מבוגרים להסתיר מאורעות קשים מפני ילדים ולגונן עליהם.

לפי הגישה החושפת אין עוד דרך להסתיר מפני ילדים את קשיי העולם. אם נתעקש להמשיך לגונן על הילד, ולהסתיר ממנו את קשיי העולם, ובמקביל הוא ייחשף להתרחשויות קשות באמצעי התקשורת – יווצר אצלו דיסוננס קוגניטיבי. התמודדות אחרת, שאותה מציעה הגישה החושפת, היא לספק לילד דרכים להתמודד עם המציאות הקשה או המורכבת. בין היתר באמצעות הספרות, שיכולה לעצב את חומרי המציאות ולהציג כלפיהם עמדה – ליצור הזדהות עם דמות אחת ולדעת לבקר דמות אחרת. המציאות המוצגת בספרים בתפיסה זו היא מורכבת יותר, והספרות באה לעזור לגבש תפיסת עולם, או להדגים דרכי התמודדות. הספרות אמורה לשים על השולחן את כל מה שהילד נפגש אתו, לעזור לו לבחור נכון, ולהעניק לו משמעות מוסרית בתוך כל הבלבול והכאוס.

כך למשל, לאחרונה התפרסם ספר הילדים "מולו וצגאי" מאת תמר ורטה-זהבי ורונית רוזנטל, עם איורים של סילביה כביב (הוצאת כנרת). הסיפור מבוסס על חייהם של ג'רמה אימאם, קסטה זרסנאי, דניאל יוהנס, ועבדו אדם. התאומים מולו וצגאי בני העשר חיים בכפר קטן באפריקה, ולפתע מופרת שגרת יומם כשפורעים מציתים את הכפר השכן. מאותו רגע הם יוצאים למסע ארוך ונתקלים בסכנות רבות, כשהם מצוידים בקמעות שונים. בסופו של דבר מגיעים שני הילדים למחנה פליטים מעבר לגבול, ואף מתאחדים עם משפחת דודם. כלומר, אין כאן ניסיון להסתיר את המציאות הקשה מפני ילדים, אלא להציגה, ובאמצעות הספרות לעצב עמדה כלפי המציאות או דרך התמודדות.

איור: סילביה כביב, מתוך "מולו וצגאי" מאת תמר ורטה-זהבי ורונית רוזנטל, הוצאת כנרת, 2014.

איור: סילביה כביב, מתוך "מולו וצגאי" מאת תמר ורטה-זהבי ורונית רוזנטל, הוצאת כנרת, 2014.

[דוגמה נוספת לספר ילדים בגישה זו הוא "לשחרר את הפיות" מאת יהודית קציר (הוצאת ידיעות ספרים), העוסק בנושא קשה במיוחד, סחר בנשים, וזאת באמצעות סיפור על פיות שנתפסו ומוחזקות בשבי על ידי רומפוס מאלף האריות, ונאלצות להופיע במופע קרקסי כדי שרומפוס ירוויח המון כסף. בסופו של דבר בהשראתה של הילדה נועה, מצליחות הפיות להשתחרר בכוחות עצמן. שוב, אין כאן ניסיון להסתיר את המציאות או לרכך אותה, אלא לחשוב על דרכים להתמודד אתה. עכשיו רק נותר לנו לחשוב, כהורים, אם אנחנו מעוניינים לחשוף את ילדינו בפני מציאות כה קשה, גם אם היא מסווית בסיפור על פיות.

_________________________________

* הדברים שאביא מבוססים בעיקרם על הקורס של ד"ר חנה לבנת בתכנית ללימודי תרגום ועריכת תרגום באוניברסיטת תל-אביב, שהתמקד בתרגום ספרות ילדים, וכן על ספרה של זהר שביט ובשמת אבן-זהר, "מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות הילדים", הוצאת עם עובד והאוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1996.

** הספר תורגם לאנגלית ויצא לאור ב-1962 בשם: Centuries of Childhood: A Social History of Family Life.

קצת על ספרות ילדים

אחד הז'אנרים האהובים עליי הוא ספרות ילדים. עוד לפני שנולדה בתי, התחלתי לקנות ספרי ילדים שאהבתי, ולקרוא ביקורות על ספרי ילדים (למשל באתר הנפלא "הפנקס"). כשהתחלתי ללמוד תרגום באוניברסיטת תל אביב, שמחתי לגלות שהתכנית כוללת קורס העוסק בספרות ילדים ונוער, שמעבירה ד"ר חנה לבנת.* למדתי רבות מחנה לבנת ומהקורס שהעבירה, ובנוסף להתנסות מעשית בתרגום ספרות ילדים ונוער, הוא פתח לי צוהר לעולם מופלא של חקר ספרות הילדים.

*

בשנים האחרונות הפכתי לאם הקוראת ספרים לבתה, וכך זכיתי לקרוא מגוון ספרים, חדשים וותיקים, ועכשיו יש לי סיבה רשמית (ולפעמים זה רק תירוץ) להרחיב את אוסף ספרי הילדים בבית.

לאחרונה קראנו ספר של סופר ידוע, ולמבוכתי הרבה גיליתי שאני ממש לא נהנית מהספר. הרבה פרטי עלילה מיותרים, משפטים ארוכים מדי, השפה לא מתנגנת, חלק מהתיאורים קשים מדי לטעמי, ועוד. כשסיפרתי על כך לבעלי, גיליתי שגם הוא ממש לא אוהב לקרוא לבתנו את הספר, ואילו היא – מתה עליו. לא בדיוק הצלחנו להבין למה. בעקבות זאת נזכרתי בהרצאות של ד"ר לבנת, וב"מושג הילד", מונח שלא הכרתי לפני כן. תוך דיון במונח זה הבנתי שהדור שלנו (ודורות רבים לפנינו) גדלו על ספרות מסוג אחד, ואילו הילדים של היום גדלים על ספרות מסוג שונה לגמרי. לכן אולי קשה לנו להבין ממה הם נהנים.

לפני כמה ימים בילינו בחנות הספרים "המגדלור", וחזרנו עם שלל נפלא הביתה. אחד מהם הוא הספר "פוקסיה ופוקסין" של נורית זרחי (איורים: הילה חבקין, בהוצאת רימונים). הספר כבש אותי מיד, כמעט כמו כל ספר של נורית זרחי – ספריה רוויים בהומור נהדר, ונסוך עליהם קסם בלתי מוסבר. בד בבד עם ההתלהבותי מהספר, הרגשתי גם שאני מפספסת משהו, כלומר, הספר מצליח לטעת בקוראים תחושה שיש מאחורי ההתרחשויות איזו אמת טמירה, אחת, גדולה וחשובה, ומצד שני – אין לנו כל דרך להגיע אל האמת הזו, לגעת בה או לפענח אותה.

"פוקסיה ופוקסין" מאת נורית זרחי, איורים: הילה חבקין (הוצאת רימונים)

"פוקסיה ופוקסין" מאת נורית זרחי, איורים: הילה חבקין (הוצאת רימונים)

הדברים הללו הובילו אותי לפתוח שוב את סיכומי השיעור של הקורס, בניסיון להבין לעומק את הדברים שהרגשתי. זכרתי שחנה הפליאה לתמצת קריטריונים שיסייעו לנו לבחון את איכותו של טקסט המיועד לילדים ונוער, וזכרתי במעומעם התייחסות לקריטריון בשם "מושג הילד".

הקריטריונים שהזכירה חנה (לא מדובר בציטוט אלא בפרפראזה, כמובן):

  • שימוש בשפה עשירה.
  • דמויות מורכבות לצד דמויות חד ממדיות. שימוש באפיון עקיף של דמויות.
  • עלילה – רצף האירועים. סיפור בנוי היטב הוא סיפור שלכל שלב בעלילה יש משמעות ביחס לשלב שלפניו ולזה שאחריו. אי אפשר לוותר על אף שלב בעלילה מבלי שכל הסיפור יקרוס.
  • סיפֵּר – מאיזו נקודת מבט מסופר הסיפור (למשל, מנקודת המבט של הילד או של דמות אחרת). על נקודת המבט להיות רעננה, מקורית, מתוחכמת, מאתגרת או מפתיעה.
  • שימוש באמצעים אמנותיים – כגון תבניות רתמיות חוזרות, מוטיבים, סמלים, איורים.
  • תפיסות עולם – אילו תפיסות עולם או ערכים באים לידי ביטוי בספר – עיסוק בתחומים כמו מגדר, איכות הסביבה, אינדיבידואליזם, קבלת השונה, לאומנות, סוציאליזם, קפיטליזם, דת.
  • מושג הילד – קריטריון חוץ-טקסטואלי. לאיזה ילד הטקסט פונה כקהל (עוד על מושג זה – בפוסט הבא).

מובן שספר טוב לא חייב לכלול את כל האלמנטים הללו, ולעתים שניים-שלושה קריטריונים כאלה יספיקו ליצירת חוויית קריאה מהנה, מחכימה או מאתגרת.

 *

ובחזרה לספרים שקראתי לבתי – ייתכן שההסבר לכך שבתי נהנית מספר שהוא די גרוע בעינינו נעוץ באותו "מושג הילד" והשינוי הגדול שהוא עבר בדור-שניים האחרונים (כאמור, הסבר בפוסט הבא). ובאשר ל"פוקסיה ופוקסין", ספרה של נורית – אחרי שעברתי שוב על ההרצאות של ד"ר לבנת, נזכרתי בדבר נוסף שהיא נהגה לומר, בדרך כלל ביחס לביקורת על שימוש בשפה גבוהה מדי בספרות ילדים: ילדים רגילים לא להבין, זו חוויה שמאפיינת את השנים הראשונות, הם יותר לא-מבינים ממבינים מה מתרחש סביבם. אבל יכולת התפיסה והלמידה שלהם מדהימה ומאפשרת להם לגשר על הפערים בהבנה. אם כך, אם זו בעצם חוויה ילדית אופיינית – לא להבין, או לא להבין עד הסוף – אולי ספריה של נורית זרחי מעולים כל כך בדיוק בזכות העובדה שהם מצליחים להעביר את התחושה הזו, של חוסר הבנה, וזו הסיבה שילדים אוהבים אותם כל כך. ואולי מבוגרים אוהבים אותם כל כך כי ספריה של זרחי מזכירים להם מה זה להיות ילד.

_________________________________

* ד"ר חנה לבנת היא מתרגמת ספרות (מבוגרים וילדים) מגרמנית, צרפתית ואנגלית, עומדת בראש מרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער ולהוראתה במכללה האקדמית בית ברל, היא מרצה באוניברסיטת תל-אביב, במכללת סמינר הקיבוצים ובמכללה האקדמית בית ברל. בנוסף, היא ראש המסלול היסודי בבית הספר לחינוך במכללה האקדמית בית ברל, ומרצה בהשתלמויות לגננות וספרניות.

מילונים בספרדית

בעקבות סיעור מוחות שערכנו, מתרגמי הוצאת "זיקית" מספרדית ופרוטוגזית, אני שמחה להעמיד לרשותכם את רשימת המילונים המקוונים החינמיים שהעלינו בחכותינו, ושבהם אנחנו נעזרים בעבודתנו היום-יומית.

  • wordreference.com – מילון ספרדי-אנגלי ואנגלי-ספרדי (ושפות נוספות). ברירת המחדל שלי. אהוב עליי במיוחד, כי מעבר לזה שהוא מציג פירושים מתוך שני מילונים מקיפים, בסוף כל מילה יש רשימה של ביטויים שעושים שימוש במילה הזאת, מתוך דיונים בפורום. כך שניתן למצוא בדיונים הללו הרבה שימושים שנעשים בסלנג, או בשימושים מקומיים (בארגנטינה ולא במקסיקו, למשל).
  • RAE – המילון של האקדמיה הספרדית. מילון ספרדי-ספרדי יסודי מאוד ומכיל פירושים אזוריים.
  • spanishdict.com – מילון ספרדי-אנגלי, אנגלי-ספרדי. נעים לעין ונוח לשימוש.
  • Linguee – מועיל במיוחד, כיוון שהוא מציג בשני טורים את המילה שחיפשנו בתוך הקשר – בספרדית ובאנגלית.
  • reverso.net – לעתים מראה את המילה בתוך הקשר, דבר שעוזר מאוד לדעת באיזה פירוש מתוך רשימת פירושים עלינו לבחור.
  • Internationa Dictionary of Obscenities – מה לעשות שקללות ושפה גסה ומלוכלכת נפוצה במיוחד בספרדית? (או לפחות בספר אחד שתרגמתי, "שעה חופשית") את האוצר הזה גיליתי רק לאחרונה, וניתן להוריד אותו בפורמט PDF למחשב שלכם. בעזרת החיפוש באותו אתר עצמו, Library Genesis Project, ניתן למצוא מילונים נוספים בתחומים שונים – כימיה, ביולוגיה ועוד, בשפות שונות.
  • goldword – המילון שפעם היה ברירת המחדל שלי, אבל בגלל שתי סיבות זניחות כביכול – זנחתי אותו. ראשית, הוא עובד רק באקספלורר. שנית, הממשק מאוד לא נוח – נפתחת חלונית נפרדת לחיפוש. לי באופן אטי זה מאט מאוד את העבודה. אבל מדובר באחד המילונים המקיפים שנתקלתי בהם, ואפילו יש עברית (למרות שלמשל מספרדית התרגום מתווך דרך אנגלית).
  • חיפוש תמונות בגוגל – כן כן, כמה פשוט – ככה יעיל. אני מחפשת את המילה בספרדית, מסתכלת בתמונות ומיד מבינה במה מדובר. יעיל במיוחד כשמדובר בריהוט, ביגוד וכן הלאה.

 

Paymo – תכנה לארגון פרויקטים ובקרת הזמן לעצמאיים

לאחרונה התוודעתי לתכנה החינמית Paymo, המיועדת לעצמאיים או לצוותים קטנים העובדים במקביל על מספר פרויקטים.

התכנה הפשוטה מאפשרת לפתוח מעין כרטיס המיועד ללקוחות השונים, תחת כל לקוח אפשר לפתוח מספר פרויקטים,  ותחת כל פרויקט – להקצות רשימת משימות.

אחד מהדברים היעילים ביותר, לפחות לדעתי, הוא הטיימר. כן, כן, כמה פשוט – ככה חשוב. אני בוחרת פרויקט ומשימה, לוחצת Start כשאני מתחילה ו-stop כשאני מסיימת. כיוון שהתשלום שאני מקבלת הוא לפי סימני דפוס – אני מציינת בסוף כל יום עבודה בהערות כמה סימני דפוס תרגמתי. ובסופו של יום (או חודש, או פרויקט) – אני יכולה לסכם כמה שעות הקדשתי לכל פרויקט. הדבר עוזר לי להבין כמה אני מרוויחה, בעצם, וגם יעזור לי להבא – לגבש הצעות מחיר לפרויקטים חדשים.

התכנה פשוטה לשימוש ונוחה למדי. אני עברתי לממשק החדש – Paymo 3, שהוא כרגע בגרסת הבטא שלו. העיצוב הרבה יותר נוח ונעים. החיסרון – לגירסה הקודמת הייתה אפליקציה של הטיימר גם בטלפון הנייד, כך שאם המשכתי לעבוד על פרויקט במקום אחר – יכולתי להזין את השעות בזמן אמת, ולא לחכות עד שאחזור הביתה ואז לעדכן את השעות.